לונוחוד – המכונה והאגדה

סמיון סמיונוב

הסיפור מאחורי רכב השטח האוטומטי הראשון שנסע על קרקע של גוף שמימי...

בשנים האחרונות, רכבי שטח החוקרים כוכב-לכת זר מופיעים לא מעט בחדשות. כאשר לפני מספר חודשים סין שיגרה את המקפת הירחית הראשונה שלה, הובטח כי בשלב השני של התכנית הסינית לחקר הירח ישוגר רכב שטח, (שלפעמים מכונה "רובר", בהשאלה מאנגלית) שמטרתו הינה חקירת פני השטח ובדיקת טכנולוגיות למשימות הבאות. כמו כן, מדי פעם מתפרסמות חדשות מ-"ספיריט" ו"אופורטיוניטי", רכבי שטח של נאס"א החוקרים את המאדים כבר יותר משלוש שנים. גם אחת המשימות הבאות של נאס"א לכוכב האדום (Mars Science Laboratory) תכלול רכב שטח, הפעם גדול ומשוכלל הרבה יותר.
אבל מתי נסללה לראשונה הדרך של רכבי שטח לכוכבי לכת אחרים, ומי היו הרובוטים הראשונים שעזבו את כדה"א למען תגליות חדשות?

"טרקטור ירחי"

הרעיון של רכב שטח עצמאי, שיחקור את פני השטח של ירח, נולד בשנות ה-60 במשרד התכנון הראשי של בריה"מ, בראשותו של אבי תוכנית החלל הסובייטית, סרגיי קורוליוב, שהשנה מלאו מאה שנים להולדתו. התקופה הייתה תקופת שיא המירוץ לחלל, ששרר אז בין מעצמות העל, ארה"ב ובריה"מ. אחרי שיגורן של החלליות "לונה 2", חללית ראשונה מעשה ידי אדם שנחתה על הירח והביאה לשם את סמל בריה"מ, ו"לונה 3", שהייתה הראשונה שצילמה את הצד הרחוק של הירח, תוכננו אז בבריה"מ פרויקטים כמו E6, של נחיתה רכה על הירח ו-E7, של חללית לווין של הירח. במקביל, קמה לה תוכנית E8 של הנחתת תחנה ניידת לחקר פני השטח.

העבודות הראשונות התחילו בתחום המשגר ובבדיקה ראשונית של דרישות לרכב השטח מבחינת משקל. את נושא הפלטפורמה לרכב שטח, החליט קורוליוב לתת למכון המחקר VNII 100, ששמו כיום VNII TRANSMASH. ביקורו ביולי 1963 (הרבה לפני תחילת העבודות הרשמיות) של שליחו של קורוליוב במכון עם ההצעה לפיתוח הפרוייקט, היה הפתעה גדולה לטרנס-מאש, מאחר ולא הייתה להם נגיעה בנושאי החלל. במכון פותחו טכנולוגיות חדישות ומקוריות לטנקים וכלים משוריינים שונים, ועסקו בין היתר במנגנוני הנעה שונים. למרות הדרישות הגבוהות, וההבדל בין כלים שבהם עסקו למה שהתבקשו לפתח, במכון נענו לאתגר. את העבודות בתחום הוביל אלכסנדר קמורג'יאן, לימים ראש המכון.

אחת השאלות הראשונות שעלו בתחילת הפיתוח של חלליות שהיו אמורות לנחות על הירח, הייתה שאלת פני השטח. תאוריה פופולארית גרסה כי פני הירח מכוסים בשכבה גדולה של אבק, וחללית שתנחת על פניו עלולה לשקוע בו. בעקבות כך, פותחו סקיצות של רכבי שטח שהיו אמורים "לשוט" באוקיינוסי האבק של הירח, והחלליות הראשונות תוכננו לנחיתה על קרקע רכה. מדענים אחרים טענו כי פני הירח מוצקים ולכן צריך לתכנן רכב שטח. לפי סיפור מפורסם, את הויכוח סיים קורוליוב. לפי הסיפור, התאספו מדענים ומהנדסים בכירים לדיון על משימות הקשורות לירח, ועלתה השאלה הבעייתית – האם הירח "רך" או "קשה"? קורוליוב קם ואמר: "טוב, בואו נצא מההנחה שפני השטח מוצקים". ואז מישהו שאל – "אבל מי יכול לקחת אחריות על כך?". קורוליוב לקח נייר וכתב עליו "פני הירח מוצקים", וחתם בשמו על כך.

עם זאת, היו עוד הרבה שאלות בנוגע לטיבו של פני השטח על הירח. רק מאוחר יותר במהלך השנים הצטברו מספיק נתונים שאיפשרו לקבל החלטות, ועד אז נבדקו כל האפשרויות. מבין כל סוגי ההנעה נבחרו בסופו של דבר שניים – גלגלים וזחלים. לכל אחד היו יתרונות וחסרונות משלו, והויכוח נמשך כמעט עד לרגע האחרון. בסופו של דבר נבחרה התצורה הבאה: 4 גלגלים מכל צד, עם מנוע חשמלי לכל גלגל. שמונת הגלגלים אפשרו את פיזור המשקל, והבטיחו את שרידותו של הכלי גם במקרה בו מספר גלגלים יצאו מכלל פעולה. למקרה שגלגל אחד "יתקע", תוכנן מטען פירוטכני קטן, שישבור את הסרן ויאפשר ללונוחוד לנוע. על הצלחה בפיתוח מערכת ההנעה של הלונוחוד מלמדת העובדה שהתכנון של גלגלים מרובים הפך לקלאסי בכל רכבי השטח שנועדו לחקור את פני שטחם של כוכבי לכת אחרים.

בסוף שנת 1964 במשרד התכנון האגדי OKB-1 כבר הכינו טיוטה ראשונה של פרוייקט לרכב שטח ירחי, אך בגלל עומס רב על הארגון הוחלט להעביר את כל העבודות בנושאי חלליות בין-פלנטריות למפעל מכונות ע"ש לבוצ'קין, שהיה שייך ל-OKB-301, בראשותו של גאורגי בבאקין. גם חלק מהעובדים בתחום עברו למשרד החדש. לאחר כמה חודשים הוגש דו"ח ראשון בו סוכמו למעשה התכנונים שנעשו עד אז בנושא.

המטרות של הלונוחוד ("רוכב ירחי" ברוסית) היו:
חקר פני הירח בשטח המתוכנן לנחיתת המשלחת המאוישת הראשונה.
בחירת משטח נחיתה לחללית המאוישת.
חקר מדעי של קרקע ירחית.
תצפית על נחיתת והמראת החללית של המשלחת.
בדיקת טכנולוגיות של ציוד ומכשור התחנה הנוחתת.
בדיקת טכנולוגיות של רכבי שטח שיכולים לשמש את הקוסמונאוטים.

כמו כן, אלמנטים של הלונוחוד יכלו לשמש אחר כך את הקוסמונאוטים כרדיו-מגדלור וככלי תחבורה. נבדקה גם האופציה העתידית של שימוש צבאי. בראיון טלוויזיוני אמר מיכאיל מלנקוב, המהנדס הראשי בחטיבת החלל של טרנס-מאש, כי כאשר ניתנה לטרנס-מאש, כחלק מפרוייקט (או נכון יותר קונספט בלבד) סודי של בניית בסיס על הירח, ההוראה לבדוק אפשרויות להגנת בסיס שכזה, עלה הראיון של הצבת כלי נשק על הלונוחודים. כך הלונוחוד יכל להפוך ל"לונו-טנק".

לאחר עבודות הפיתוח, הניסויים הרבים (שבשבילם נבנה אתר ניסויים מיוחד, שחיקה את תנאי פני השטח על הירח וקיבל את השם "לונודרום"), ועמל רב של מאות מדענים ומהנדסים, הפרוייקט הגיע לשלבי הסיום לקראת סוף 1967. בשלב הסופי היה לונוחוד מורכב ממיכל גדול לציוד ומכשור פנימי ושלדה בעלת 8 גלגלים, במשקל 84 קילוגרם. משקל הלונוחוד היה 756 ק"ג, גובהו 1.92 מ' ורוחבו 2.15 מ'. צורת המיכל הייתה מעין חרוט חתוך, כאשר הפאה הגדולה יותר הייתה למעלה, ושימשה כרדיאטור לפיזור חום ביום ירחי. בלילה הוא נסגר ע"י מכסה, שכלל בצדו הפנימי פנלים סולאריים. את המכסה ניתן היה להעלות ולהוריד לזווית האופטימאלית להפקת אנרגיה סולארית. אורכו של הלונוחוד עם מכסה פתוח – 4.42 מ'. המכשור המדעי על הלונוחוד כלל ספקטרומטר לחקר הרכבה הכימי של הקרקע, רדיומטר לבדיקת קרינה וטלסקופ בתחום קרני- X. כמו כן, על הלונוחוד הותקנו 2 אנטנות, אחת לקבלת פקודות והשנייה להעברת נתונים; 4 מצלמות לניווט ושתי מצלמות פנורמיות; גלגל תשיעי קטן ששימש למדידת מרחק ובדיקת קרקע; ומחזיר אור, שנבנה בצרפת.
עם הזמן הפך השם לונוחוד למילה בינלאומית, בדומה ל-"ספוטניק". בתחילת שנות ה-70, ולדימיר ויסוצקי, שחקן ומשורר ידוע מאוד בבריה"מ, כינה את הלונוחוד באחד משיריו "טרקטור ירחי". הכינוי היה מוצלח, ונמצא בשימוש גם היום. וכמו בטרקטור, גם ללונוחוד היו נהגים, שעליהם ידוע הרבה פחות מאשר על המכונה עצמה.

"הקוסמונאוטים היושבים"

במהלך העבודות על הלונוחוד התברר כי השליטה בו תהיה לא פשוטה כלל. בגלל המרחק הגדול בין הירח לכדה"א (כ-400,000 ק"מ) לוקח למסר קצת יותר משנייה להגיע ליעדו. בתוספת מגבלות האלקטרוניקה העיכוב נמשך 4.1 שניות, אבל בגלל הזמן הדרוש לצבירת מידע, עיבודו והצגתו, יכל להגיע לתחום שבין 7 עד 20 שניות. אם בסרט רגיל עוברות 24 תמונות בשנייה, המפעילים של הלונוחוד היו רואים תמונה אחת במשך 3 שניות ויותר, מה שהזכיר יותר מצגת איטית מאשר סרט בזמן אמת.

עקב כך, המפעילים היו צריכים להיות בעלי כישורים מיוחדים כמו זיכרון טוב, התמצאות מצוינת במרחב, ויכולת "לחוש" את הרכב על פי מכשירים בלבד. לכן, כאשר באפריל 1968, החליט בבאקין על הקמת צוות מפעילים, את המועמדים בחרו מקציני חיל הטילים. מלבד תכונות מתאימות, היו גם דרישות פיזיולוגיות גבוהות, וכל המועמדים עברו מבדקים מחמירים. מתוך 45 מועמדים ראשוניים נבחרו 14 איש שנשלחו להתמקצעות בפיקוד על אחד הרכבים המשונים ביותר שיצר האדם.

כפי שמספר ויאצ'סלב דובגאן, שהיה בין המפעילים של הלונוחוד, בפגישה הראשונה בין הקצינים הצעירים וגאורגי בבאקין, אמר להם המנהל הראשי:
"הציוד איתו אתם תעבדו אינו סתם "חדש", אלא נמצא בקדמת הטכנולוגיה. הוא נוצר מול עיניכם, ואתם תהיו שותפים בעשייה הזו. כמו טייסי ניסויי במפעלים אוויריים... רק ששם כבר יש ניסיון, טכניקות, מסורת, ואנו מתחילים מההתחלה, הכול נעשה מאפס...אתם צריכים להכיר את המכונה במלואה. לא מספיק שתדעו רק על הכפתורים - על איזה ללחוץ כדי לנוע קדימה, ועל איזה כדי לנוע אחורה. מאחורי כל כפתור אתם צריכים לראות את כל התרשים, את הלוגיקה של העבודה."

המועמדים התחלקו לשלוש קבוצות, אחת של מפעילי הרכב עצמו, שנייה של מהנדסי משימה, ושלישית של נווטים. לאחר מכן הורכבו מתוכם שני צוותים, כל אחד בן 5 חברים: מפקד המשימה שקיבל את ההחלטות, נהג הרכב ששלט ברכב בעזרת מערכת של שליטה מרחוק, מהנדס טיסה שהיה אחראי על בדיקת הטלמטריה, ניתוח הנתונים והעברתם לשאר חברי הצוות, נווט שבחר את המסלול ומפעיל האנטנה שהיה אחראי על כיוון האנטנה על מנת שתמיד תהיה מכוונת לכדה"א. בזמן הפעילות מפעילי הרכב היו תמיד תחת השגחה צמודה של צוות רפואי שמדד פרמטרים ביו-פיזיקאליים כמו דופק. בגלל הלחץ הגדול הצוותים הוחלפו מדי שעתיים.

הלונוחוד קיבל את תהילתו, אך האנשים מאחורי מערכות הבקרה וההיגוי נשארו בצל. בידיעה הראשונה על הלונוחוד, לא הוזכרו אנשים כלל. שמותיהםם של חברי הצוותים שהפעילו את המכונה נשמרו בסוד במשך יותר מ-20 שנה. זו הייתה אחת הסיבות למיתוס מפורסם סביב הלונוחוד: היה זה, כביכול, רכב שטח מאויש שבו נהג קוסמונאוט שנידון למוות, או איש קג"ב שנשלח כדי להפריע לאמריקאים לנחות על הירח.

זריחה על הירח

השיגור הראשון של הלונוחוד תוכנן ל-19 בפברואר 1969, חצי שנה לפני טיסתה הגורלית של אפולו 11. אבל לאחר 52 שניות אירעה תקלה בשלב הראשון של המשגר "פרוטון", שגרמה לפיצוץ ואובדן החללית. לזמן מה מכון לבוצ'קין העביר את מירב תשומת הלב למשימה אחרת – הבאת קרקע ירחית. היה זה כבר מובן שהאמריקאים יהיו הראשונים שיציבו אדם על הירח, לכן בריה"מ ביקשה להקדים את יריבתה לפחות בכך שתהיה הראשונה בתחום זה.

ב-14 ביוני אירעה תקלה נוספת ב"פרוטון" שהנחיתה בשנית מהלומה קשה לרוסים - אובדן E-8-5 מספר 402, תחנת נחיתה שהייתה אמורה להביא דגימות קרקע. חודש לאחר מכן, ב-13 ביולי, בוצע ניסיון נוסף עם אותה התחנה, שקיבלה את השם לונה-15. הפעם המשגר עבד מצוין, אבל הקשר עם החללית אבד כאשר היא הגיעה לירח. רק בניסיון השישי, ב-12 בספטמבר 1970, שוגרה לונה-16 שהצליחה להחזיר לכדה"א כ-100 גרם קרקע ירחית.

רק ב-10 בנובמבר 1970 בוצע ניסיון נוסף של שיגור הלונוחוד. שבעה ימים לאחר מכן, ב-17 בנובמבר, בשעה 6:46 שעון מוסקבה, נחתה החללית לונה-17 עם לונוחוד-1 באזור ים הגשמים. ההתרגשות בקרב משתתפי הפרוייקט הגיעה לשיא כאשר הרכב עשה את המטרים הראשונים שלו על קרקע של גוף שמימי זר.

לאחר מכן התחילו חודשים של עבודה מאומצת. לאט-לאט למדו המפעילים לשלוט ולנווט בלונוחוד. ביום הירחי הראשון עבר הלונוחוד רק 197 מטר. יומיים (ארציים) לפני הלילה הוכן הלונוחוד לשינה - הוא כוון למזרח, המכסה עם הפנלים הסולאריים הורד כדי להגן על המכשירים מהקור. עם קרני השמש הראשונות הורם המכסה שוב ונטען במשך יומיים. בדרך כלל, בגלל החשש שמכשירי הצילום ייפגעו, המצלמות הודלקו רק לאחר הזריחה. אבל קרה פעם אחת שהמצלמות הודלקו בזמן הזריחה לשניות בודדות. היה זה אחד הרגעים היפים ביותר במשימה, כי איש לא ראה מעולם את הזריחה על הירח. האסטרונאוטים האמריקאים לא ראו את המחזה בגלל משימתם הקצרה שבוצעה כולה במהלך היום הירחי.

הלונוחוד תוכנן למשימה בת שלושה חודשים, אבל עבד מעל למצופה, במשך 301 יממות (או 11 יממות ירחיות). הלונוחוד עבר יותר מ-10.5 ק"מ, שלח לכדה"א יותר מ-200 צילומי נוף, צילם כ-25 אלף תמונות, בדק את תכונות הקרקע הירחית ביותר מ-500 נקודות, וביצע 25 בדיקות עם ספקטרומטר. אבל רכיב אחד היה מתוכנן לעבוד רק עד ספטמבר 1971. אחד האתגרים הטכניים בפיתוחו של הלונוחוד, היה הפרש הטמפרטורות בין היום והלילה, שיכל להגיע ל-300 מעלות. לשם כך תוכננה מערכת מיזוג מיוחדת. את החימום סיפק גנרטור המבוסס על התפרקות רדיואקטיבית, ולכן היה מוגבל מבחינת אורך חיים.

לקראת מרץ 1971 כל צוותי הלונוחוד כבר הכירו היטב את הסביבה ואת הרכב. במרכז הבקרה עבדו כמובן גם נשים, ונווט הלונוחוד קונסטנטין דוידובסקי העלה תוכנית נועזת כדי לברך אותן לקראת השמונה במרץ, יום האישה הבינלאומי. הוא חישב את המסלול, כך שהלונוחוד ישרטט באמצעות גלגליו מסלול בצורת המילים "8 במרץ". מכיוון שההנהלה הבכירה לא הייתה רואה בעין יפה, בלשון המעטה, מעשי קונדס שכאלו, לתוכנית היו שותפים מספר מצומצם של יודעי סוד. בגלל המחסור באנרגיה על המילה "מרץ" נאלצו לוותר, אך גם זה היה הישג – הספרה שמונה שורטטה בגודל של כמה עשרות מטרים, וניתן היה לראות אותה מהחלל. לאחר מעשה שכזה היו צפויות להתקבל מסקנות חמורות ביותר בדרג הבכיר. אך הפרשה הסתיימה ללא שינויים בסגל, מכיוון שאחרי הכול, לא היו נהגים ונווטים שיכלו להחליף את הצוותים המקוריים. הנשים לעומת זאת היו מאושרות מאוד - כל הנשים בעולם יכלו לקנא במתנה כזו, שתישאר בירח עוד זמן רב.

ב-16 לינואר 1973, בים השלווה, נחתה החללית לונה-21, שהביאה לירח את לונוחוד-2. מטרתו הייתה המשך חקירת פני הירח, ולשם כך הותקנו מכשירים חדשים כגון מגנטומטר (כלי מדעי למדידת עוצמה וכיוון של השדה המגנטי) ואסטרופוטומטר (למדידת בהירות שמי ירח). אבל ללונוחוד השני המזל לא האיר פנים כמו לקודמו – אחרי הנחיתה התגלה כי המכשיר למדידת זווית השיפוע של הכלי אינו עובד. פירוש הדבר שלמפעילי הלונוחוד נשאר להישען רק על התמונות שהם קיבלו ומכשיר פשוט בדמות כדור מתגלגל קטן שקבע את השיפוע. למרות תנאי שטח לא פשוטים, צוות המפעילים הצליח מאוד במשימתו. גם ללא מכשירי ניווט הצליח לונוחוד 2 לעבוד כ-4 חודשים, ולעבור כ-37 קילומטר. המשימה הסתיימה כאשר טעות בהערכת השיפוע של מכתש, גרמה למכסה "לגרוף" מעט אבק ירחי, שחדר למיכל הציוד. גם לונוחוד 2 ביצע מאות ניסויים ושלח אלפי תמונות אל כדה"א.

מורשתו של הלונוחוד

קרוב לשיגורו הראשון של הלונוחוד המקורי, הבינו בבריה"מ שארה"ב היא זו שתנחית את האדם הראשון על הירח. אולם עדיין הייתה התקווה שהתקלות במשגר הענקי N-1 יתוקנו, והלונוחודים אכן יבצעו את משימתם המקורית – לבחור מקום לנחיתת הקוסמונאוטים. כידוע, הדבר לא התרחש. לאחר סגירת N-1, החליט הממשל להמתיק מעט את גלולת ההפסד לאמריקאים ע"י הצהרה שתוכנית הירח של בריה"מ לא התבססה על בני אדם, אלא על חקר הירח במכשירים רובוטיים. כך הלונוחוד שינה את ייעודו והפך לכלי מחקר מדעי.

אבל בכל מקרה, הלונוחוד היה הצלחה גדולה למדע וההנדסה הסובייטית. מדובר היה ברכב השטח הרובוטי הראשון שחקר את פניו של גוף שמימי. הוא עבד פי 3 מהזמן שתוכנן, ביצע מאות ניסויים ושלח למפעיליו מידע מדעי והנדסי רב. הפתרונות לאתגרים העצומים שניצבו בדרכו סללו דרך לפרויקטים הבאים. ב-2009 מתכננת רוסיה לשגר נחתת לפובוס, לווינו של מאדים, שתשלח דגימות קרקע בחזרה לכדה"א – בדומה למשימה שקדמה ללונוחוד. אבל בטרנס-מאש התחילו לעבוד על "מארסוחודים" (רוברים מאדימיים) מיד אחרי הלונוחוד, כלומר לפני יותר מ-30 שנה!

רק לאחר קריסת בריה"מ התאפשר למדענים ומהנדסים סובייטיים בתחום החלל לצאת מהמדינה בחופשיות, מה שאפשר להם להחליף מידע עם עמיתיהם מהמערב. מומחי טרנס-מאש שתכננו את הלונוחוד, קיימו מספר סמינרים בינלאומיים בנושא רכבי שטח רובוטיים. מאמרו של קמורדג'יאן "מלונוחוד למארסוחוד", שפורסם בשנות ה-90 במערב, היה אחת הפריצות הראשונות של המידע, ותרם רבות להשפעת הפיתוחים הסובייטים על כל הנדסת הרוברים בעולם. ב-1997, קיבל את השם קמורדג'יאן אחד מהגופים הקטנים במערכת השמש. גם לניסיון שנצבר במכון לבוצ'קין יש שימוש בפרוייקטים בינלאומיים של חלליות בלתי מאוישות. על שמו של בבאקין נקרא מכתש על הירח, שנמצא בסמוך למכתש של קורוליוב.

ללונוחוד היו בהמשך גם יישומים ארציים. למשל בפיתוח טנקים או ציוד מכני כבד המיועד לשליטה מרחוק. תכונה זו הפכה לקריטית באסון בתחנת הכוח הגרעינית בצ'רנוביל, שאירע ב-1986. בזכות הניסיון של הלונוחוד החליטו במפלגה לתת למכון טראנס-מאש לתכנן רובוט שניתן לשלוט בו מרחוק, לעזרה בפינוי פסולת רדיואקטיבית. ב-18 במאי נקרא קמורג'יאן, המהנדס הראשי של המכון דאז, לישיבה דחופה בצ'רנוביל בה נידונו הפרטים. לאחר שלושה חודשים שני אבי-טיפוס של הרובוט STR-1 כבר היו באתר. למרות הדמיון החיצוני ללונוחוד, מדובר היה במכונה שונה, שנועדה לשרוד בתנאי קרינה חזקה ביותר. השימוש ב-STR-1 הציל את בריאותם של מאות אנשים.
למרות הרצון הקיים להפוך את רכבי שטח הרובוטים למחליפי הקוסמונאוטים האנושיים, מכונה אף פעם לא תוכל להחליף את האדם, כפי שמד לחץ לא יוכל להחליף את היכולת לגעת בקרקע על פני כוכב לכת אחר או כמו שמצלמה לא תוכל להחליף את האדם שיצפה בזריחה על מאדים או טיטאן. אך הרובוטים יכולים וצריכים לגשש ולחקור את הקרקע לפני בואם של בני האדם. הם יוכלו לבדוק את התנאים, למצוא את המקום האופטימלי לנחיתה, לשמש את הצוותים כתחנות תקשורת או כלי תחבורה. את המטרים הראשונים על פני כוכבי הלכת יעשו הגלגלים או הזחלים, על מנת לאפשר את הצעדים הראשונים. לראייה ניתן לתת את תוכנית המאדים של ארה"ב, שבה את האסטרונאוטים מקדימים רכבי השטח ההולכים ומשתכללים, כאשר הפרויקט הקרוב, "מעבדה מדעית על המאדים" (Mars Science Laboratory) הינו רכב שטח גדול ומשוכלל עתיר מכשירים ופרי של שיתוף פעולה בינלאומי.

לכן, נכונים היו דבריו של בבאקין ב-1970:
מתכנני המכונית הראשונה התחילו לחשוב על הדגמים הבאים עוד בנסיעה הראשונה שלה. כיום, כשאנו רואים את המכוניות הללו בקולנוע איטיות, מגושמות, פולטות עשן, אנו מחייכים. אבל ללא המכונות הללו, לא היינו מגיעים למכוניות הנוחות, היפות והמהירות שיש כיום. ייתכן וגם מתכנני רכבי שטח בשנות ה-2000 יחשבו כך על הלונוחוד שלנו. ובינתיים, אנחנו מרוצים מהתוצאות, וחושבים על כל האלמנטים שעליהם צריך לעבוד כדי להרחיב את המחקר המדעי הנוכחי."

קוסמונאוטים על כדור הארץ - שמותיהם של חברי הצוות שפיקדו על הלונוחוד:

צוות ראשון:

• מפקד: ניקולאי ייריומינקן
• נהג: גאבדוחאי לאטיפוב
• נווט: קונסטנטין דוידובסקי
• מהנדס טיסה: לאוניד מוסנצוב
• מפעיל האנטנה: ולרי סופרנוב

צוות שני:

• מפקד: איגור פיודורוב
• נהג: ויאצ'סלב דובגאן
• נווט: ויקנטיי סאמאל
• מהנדס טיסה: אלברט קוג'בניקוב
• מפעיל האנטנה: ניקולאי קוזליטין
• נהג ומפעיל חלופי: ואסילי צ'ובוקין
  

מקורות

• TSNII TransMASH