יום שלישי, 12 בפברואר 2008

מסע הביתה

ראשון דיבקר

מכירים את זה שאתם אוכלים פסטה עם טונה ואז שמים לב עד כמה אתם מתגעגעים לאוכל של אמא? או שאתם רואים שהעציץ שלכם מחליף צבעים ושהעונות התחלפו להן ואין לכם בגדים מתאימים במעונות? זה סימן שהגיע זמן לבקר את הבית!


אחרי ארבעה שבועות רצופים בטכניון, אני כבר מתחיל להתגעגע למקום הזה שנקרא "בית" (במובן הצר של המילה). איך הוא נראה בכלל?! אז ביום חמישי, אחרי ארוחת צהריים קלה, אני מתחיל לארוז את התיק. מוציא את הקופסאות שבהן הבאתי קצת אוכל של אמא, עוגת גזר בין היתר, מכניס כמה בגדים להחזיר הביתה, לפטופ ואיזה ספר לקרוא ברכבת. אחרי התלבטויות רבות, אני מכניס גם את שיעורי הבית בבלד"ח שאני כבר בטוח שאראה אותם שוב רק כשאחזור לטכניון בשבוע הבא. לבסוף, מרים את התיק על הגב, לוקח נשימה עמוקה ויאללה, יצאנו למסע הביתה. ככה זה כשגרים בקצה השני של כביש 4...

אני שוב מגיע לתחנת הסנאט רגע אחרי שהאוטובוס מתחיל לנסוע.
אילו רק הייתי מוותר על "האוס" לפני שיצאתי. אני רץ מהר לתחנה של הבריכה כדי להספיק בכל זאת. למזלי, האוטובוס עובר דרך המזרח הרחוק עד שהוא מגיע לבריכה, ואני סך הכל צריך לעבור דרך "עזה" בשביל זה. אני אומנם מגיע לפני האוטובוס, אבל הוא כבר מספיק להתמלא בעוד עשרות סטודנטים שכנראה החליטו גם כן לצאת מטכניון.

בירידה לחוף הכרמל אפשר לקבל סחרחורת. ולא פלא! הרי יש שם צפיפות אנשים של 250[kg/m^3] שזה גם 15.61[lb/ft^3].
אם רק היה אפשר לגלוש באיזה דאון עם L/D אופטימלי לשביתה. ככה היה אפשר גם לנשום את האוויר ה"צח" של חיפה. בכלל צריך לבנות איזה מסוק או רכב מעופף שידלג על כל הפקקים.

איכשהו, כל פעם אני מצליח לשרוד את רכבת ההרים שנקראת קו 11. וכך אני זוכה להמשיך לכיוון הרכבת הרגועה יותר, אולי אפילו רגועה מדי. לא פלא שהיא מאחרת כל הזמן. בדרך כלל הרכבות יוצאות מחיפה בזמן, אבל עד שאני מגיע לאשדוד יש כבר איחור של כרבע שעה. אולי יש בעיה באווירודינמיות של הרכבת. אם כן, אז כנראה יש לנו עבודה גם בתחום הזה. (פרויקט תכן 7-8 מישהו?!)

אני נרדם באזור תחנת חדרה תוך כדי קריאה ואפילו התוהו ובוהו באזור תל אביב לא מעיר אותי. מה שכן מעיר, זה בכי מעצבן של תינוק שלא מכיר את המשפט "נום ותן לנום". זה גם הרגע שאני שם לב שבעצם הרכבת מפוצצת באנשים וקנה של אם-16 נעוץ לי בין הצלעות (פלאטופ לידיעתכם).
אחרי שעתיים ברכבת, שעה באוטובוסים עירוניים, ועוד חצי שעה שעוברת רק כדי לחכות להם, אני סוף סוף מניח את הרגל במקום הזה שנקרא "בית".
Malloc(&home);

מפתיע אותי כל פעם שלא הספקתי לשכוח את הדרך אליו בחודש האחרון. בעצם, אולי הריח של התבלינים ההודים מושך אותי הביתה.

אין תגובות: