על כנפי ההיסטוריה

לילך מילר

במרוצת השנים הייתה לנו הזכות להיות עדים לפיתוחים שבעוד מעט מאוד זמן יהיו רק זכר ישן לדבר גדול שקרה פעם. "אני זוכר שסבתא רבא שלי הייתה מספרת לי על ה'סוסיתא המעופפת' (מטוס בואינג 7E7) שנבנה בזמנה" ככה בטח יגידו, והרי זה קרה רק לא מזמן!
אז בהזדמנות זו שניתנה לי, אני רוצה להזכיר מספר אירועים היסטוריים בתעופה בארצנו ובעולם, אך אינני רוצה לעשות זאת בלשון עבר. ברצוני להציג את הדברים מהזווית בה הם נראו למי שחוו אותם באותה התקופה.
לשם מאמר זה אביא קטעי כתבות שנכתבו ונערכו ב"בטאון חיל האוויר" – מגזין התעופה הישראלי (יצא לאור ב-20 בספטמבר 1948).

ובכן, במה נתחיל? אולי כאן:

פרסום ראשון - מל"טים - מטוסים ללא טייס בחייל האוויר של ישראל

"מל"ט ישראלי טס מאות קילומטרים בשמי מצרים, צילם שדות תעופה, טילים וריכוזי צבא - נרדף על ידי מיגים והונחת בשלום לאחר טיסה שארכה שעה ושלושים דקות."

כך מתחילה הכתבה שבה פורסמו לראשונה בבטאון המל"טים, שהיום נראים כאילו תמיד היו עמנו. השנה היא שנת 1974. בשנת 1973 הותר לפרסום שחיל האוויר הישראלי מפעיל מל"טים ואף ניצב בעקבות זאת עם המתקדמים בחילות האוויר. מאז פורסמו מספר ידיעות על נפילת מל"טים בתחום האויב וכאן בעצם נכנס אחד מיתרונותיו של המל"ט - מכיוון שהמטוס לא היה מאויש, נפילתו בשטח האויב לא עוררה צער והדים כבמקרה של מטוס מאויש. כמובן שאין מדובר כאן על תחליף למוח האנושי, שכן מטיסו של המל"ט ניצב על הקרקע, מאות קילומטרים ממנו, ומתפעלו לפי מידע הזורם מרחוק בעזרת אמצעים אלקטרוניים.
"אם כבר נופל מטוס, אין צורך לברר מה שלום הצוות" - כך הוגדרה מעלתו של המל"ט שנרכש לאחר שהופלו מספר פנטומים ישראלים בשלהי מלחמת ההתשה, על ידי סוללות הטילים המצריות. המל"ט "צ'אקר", נרכש מחברת נורתרופ/ונטורה לאחר שנרכש ה"פיירבי" מתוצרת טלדיין-ראיין, כתוצאה מהפרש מחירים עצום בין השניים (עלות ה"פיירבי" עמדה על חצי מליון דולר, לעומת ה"צ'אקר" שמחירו היה 50 אלף דולר) והתאמתו של ה"צ'אקר" לתנאי שדה, עם ציוד קרקע מזערי ופשוט וצוות הפעלה מצומצם.
עד מלחמת יום הכיפורים המל"טים ביצעו טיסות צילום בעיקר לאורך קו התעלה. בערב יום הכיפורים קיבלה היחידה פקודת כוננות, והחלה בהכנות לפעולה. אנשי הטייסת התמקמו באתר בודד בשדה פתוח, והמתינו לבאות. בשתיים בצהריים חלפו מעליהם לפתע מטוסי מיג-17 סוריים, ונראו התפוצצויות. בלילה נתקבל לוח זמנים להפעלת המל"ט ועם אור ראשון החלו שיגורי המל"טים, כאשר אנשי היחידה נפעמים מהמראה המרהיב. לאחר שעות אחדות קיבלו אנשי היחידה פקודות משימה גם לזירה המצרית, בסמוך לקרבות השריון. בעודם ערוכים לשיגור, הופיעו שתי רביעיות מיג-17 מצריים ותקפו את המתחם. אנשי היחידה לא נפגעו, רק ניערו את האבק מאפודי המגן ושיגרו את המל"טים במועד. צעדי התגוננות מצד מצרים לא איחרו לבוא. מפקד יחידת המל"ט, שהיה טייס, אמר: "תוך הרגשת הגאווה והסיפוק על הצלחתנו, תהיתי אז מה אני עושה בעצם על הקרקע תחת הפצצות והפגזות - כאשר כל חיל האוויר חולף בשמיים... מעבר ממטוסים מאויישים לבלתי מאויישים הוא מעבר מהותי מאוד, צריך לפרוץ מחסום מחשבתי ולהפוך אנשי צוות אוויר מנוסים ל'משוגעים לדבר'. ביצענו משימות שמטוס מאוייש לא יכול לבצען. היום כאשר מטוס קרב קל עולה מיליוני דולרים, הרי מטוס שמחירו עשרות או מאות אלפים, בתוספת חסכון בחיי אדם - כדאי. מבחינה מסויימת אתה אמנם קצת עיוור, ונאלץ להסתמך על ציוד אלקטרוני, אך התוצאות מדברות בעד עצמן".

לצורך מימוש תנאי השירות לצוות אוויר, נשאל מפקד טייסת מל"ט כמה טייסים יש לו. הוא ענה: "יש לי כך וכך טייסים, כולם אוטומטיים..."

ה"אוטו מטוס"

"מכונית מעופפת העולה פחות ממכונית "קרקעית" (בחו"ל כמובן)? כן, אם יצליח מולטון פ.טיילור לשווק את ה"אירוקאר 3", שזכתה זה עתה ברישוי שלטונות התעופה האמריקניים. מחירה המשוער יהיה עשרת אלפים דולר. המכונית הנה פרי 20(!) שנות פיתוח בבית המלאכה הקטן של טיילור. לדבריו, רצה למזג את תוצרם של האחים רייט עם זה של הנרי פורד..."

הרעיון של ה"אוטו-מטוס" הוא צירוף מכונית פיברגלס עם חטיבה תעופתית הכוללת כנפיים, זנב, מיצבים ומדחף אחורי. החיבור מתבצע באמצעות מספר פינים וברגים. על הקרקע מופרד החלק התעופתי מהמכונית, הכנפיים מתקפלות, גלגלים זעירים נשלפים מקצותיהן והמתקן מוכן לגרירה על ידי המכונית, או לאחסנה בשדה התעופה. כל הפעולה אורכת לכל היותר 10 דקות. המנוע מדגם תעופתי מתוצרת "ליקומינג", הקבוע בחלק האחורי של המכונית, משמש להנעה קרקעית ואווירית כאחת ובעל מערכות הצתה וקירור. גלגלי המכונית בעלת הצורה הזרימתית ניתנים להצבה ב-3 מצבים: מוארך - להמראה ונחיתה; ביניים - לנסיעה; מכונס (חלקית) - לטיסה. גל ההנעה של המדחף האחורי מתחבר למנוע באמצעות מצמד גמיש, הדומה למצמד הידראולי, אלא שה"נוזל" כאן אינו אלא 1.4 מליון כדוריות פלדה זעירות. הכוח הצנטריפוגלי גורם להן להצמיד את שני החלקים - המניע והמונע - למקשה אחת. תמסורות ההגאים ניתנות אף הן לחיבור מהיר. כמובן שרעש המכונית בנסיעתה חזק משל מכונית רגילה.

לאחר ריצה בת 200 מטר עם 2 אנשים ומטען במשקל 45 ק"ג, מתרומם הכלי בזוית גדולה למדי. הטייס מכנס את הגלגלים והאוטו -מטוס צובר 800 רגל גובה בדקה, במהירות 125 קמ"ש. במהירות 80 קמ"ש מתרחשת ההזדקרות, מלווה בהתרעת נורית וצופר. הכלי יציב מאוד, הודות למדחף האחורי - המותיר את מערבולותיו מאחור - והמייצבים הגדולים.
יכול להיות שזו המכונית המעופפת המצליחה והמפורסמת ביותר, אך למרות שטיילור בנה 6 מכוניות מעופפות, האוטו-מטוס מעולם לא הגיע לייצור סדרתי.

"שפריר"- הטיל הצבר

טיל אוויר-אוויר אינפרא-אדום הישראלי נולד בעיקר בשל העובדה שלא היה ניתן לרכוש את ה"סיידווינדר" האמריקני. במחצית שנות ה-60 החלה רשות פיתוח אמצעי לחימה (רפא"ל) של משרד הביטחון בפיתוח הטיל. הוחלט להתחיל בעיקרון הביות האינפרא-אדום, הפשוט לעומת הביות המכ"מי, ואינו מחייב פיתוח מערכות מקבילות במטוס. התאמת מטוס לנשיאת טיל כזה פשוטה למדי וכמעט כל מטוס יכול להתאים לכך ולהגן על עצמו מפני מיירטים עוינים.
אורך הטיל 2.5 מטר, קוטרו 16 ס"מ ומשקלו 93 קילוגרם - מהם 50 ק"ג משקל מנוע, ו-11 ק"ג משקל הראש הקרבי הנושא 4 ק"ג חומר נפץ. הטווח המבצעי של הטיל הוא כ-5 ק"מ ותקרת שירותו 60 אלף רגל. משך פעולת המנוע 5 שניות. בהינתן אות ירי נפרצת סוללה המפעילה את מערכת ההנחיה. כשהטיל מוכן לשיגור נשמע צפצוף באוזניות הטייס.
הקרינה האינפרא-אדומה של סילון מטוס המטרה חודרת לחרטום הטיל מבעד לעדשה ודרך תריסים מחורצים, שסיבובם קוטע את הקרינה לאותות - בהתאם לזווית הראיה של המטרה ולקצב השתנותה.

השאיפה הכלכלית לייצא את ה"שפריר" הייתה הגורם המכריע בחשיפתו לציבור הרחב. טיל כזה אינו יכול לבצע מהפכה בביצועיו; יתרונו הגדול היה נעוץ במחירו הזול בהשוואה לטילים דומים, הודות להפרשי שכר העבודה בישראל לעומת אירופה וארה"ב.
על פיתוח טילי ה"שפריר" קיבל מנכ"ל רפא"ל, ד"ר זאב בונן, את פרס ביטחון ישראל לשנת 1970. במבט לאחור ניתן לומר שמגבלות הפיתוח והתקציב, וגם נחשלותו הטכנולוגית, לא הגבילו את הצלחת הטיל לעומת טילים מתקדמים ממנו, והוא היווה בסיס מוצלח להמשך הפיתוח של משפחת הטילים, שזכתה לאחר מכן לשם ההולם - "פיתון".
נרי שנידור, מרצה בקורס "הנחייה וביות", שהיה שותף לפיתוח ה"שפריר", מספר:
"דן רוזן ואני עבדנו יחד על הטיל מ-1964. שפריר 1 היה טיל קטן, בערך 30 ק"ג, שחיילים יכולים לשאת, והיה בעל ראש קרב קטן - 3 ק"ג מקסימום. הלל בר-לב, מוביל הפרוייקט, טען כי אין צורך במרעום קרבה מכיוון שהטיל תמיד פוגע במטרה פגיעה
ישירה... בניסוי נגד נורים מוצנחים הטיל אכן נחל הצלחה אך בניסויים עם מטרות
ריאליות זה לא פגע, כך שהיה צריך להוסיף מרעום קרבה. היו גם בעיות של ריסון גלגול, כך שהקשר בין ראש הביות לגוף התבלבל והיה פיגור בתגובה. יוצרו כ-50 טילים ורק אחד מהם הוריד מטרה (אם כי לא כולם נורו). מבחינת אמינות, הוא היה גרוע מאוד. הטייסים אף טענו שזהו למעשה טיל בליסטי וכמעט הגיעו למצב של סירוב פקודה לצאת איתו למשימה. טיל אחד התפוצץ בשדה התעופה ושרף מטוס שלנו, כך שניתן לומר ש"התוצאה הסופית" של שפריר 1 הייתה 1:1...
שפריר 1 למעשה הוליד את כל טילי האוויר-אוויר שבאו אחריו. בשפריר 2 האלמנטים הקדמיים נשארו כמעט זהים לאלו בשפריר 1. שפריר 2 יוצא לדרום אמריקה ואף שוגר פעם אחת באקוודור".

עגלות ינועו ברעם דרך האוויר

בין המנבאים את עלייתה של התובלה האווירית היה גאון מסוגו אשר ענה לשם נוסטרדמוס, שנדמה שיכל לטפל באלף שנים כאילו היו חמש דקות. במילותיו אמר: "בשעת המעבר ה-326 של כוכב הלכת מאדים, כאשר השטח הצפוני והשטח הדרומי נכנסו פעמיים לתוך קרבות עקובי דם, עגלות ינועו ברעם דרך האוויר. בני אדם ימתינו לעגלות אלו, כפי שהם ממתינים היום לספינות בנמלים...". עד כמה שנוגע הדבר להמתנה, אין ספק שנוסטרדמוס קלע בול.

ה.ג'.וולס, מחבר "האנשים הראשונים על הירח", "המלחמה באוויר", "מכונת הזמן" ועוד, ניבא בדייקנות מפליאה (עד כדי טעויות מספר שמצאו את דרכן לנבואתו) בתחילת המאה העשרים, את אשר תעשה האנושות במחציתה השנייה של המאה. בשנת 1901 כתב: "לאחר שהושג השלטון באוויר על ידי אחד הצבאות היריבים, הופכת המלחמה בהכרח להתמודדות בין המון פיכחים לבין המון עיוורים. המנצח במאבק אווירי כזה... יסייר את כל דרכי מתנגדיו ואמצעי התחבורה שלהם וימית עליהם שואות לא יאומנו של אש ופגזים. השפעתה המורלית של עליונות זו תהיה עצומה... כל אחד בכל מקום יהיה מביט בלא הרף ולעד כלפי מעלה, תוך תחושת ייאוש וחוסר ביטחון". תיאור זה של הדברים שיקרו היה מדוייק ללא ספק. אולם, בפרקו הראשון של אותו הספר מוקדשת לתחבורה האווירית לא יותר מהערת שוליים ספקנית: "לא אמרתי מאומה בפרק זה, המוקדש לאמצעי תחבורה, על ההמצאה העתידה - הטיסה. אין זאת משום חוסר אמונה בכדאיותה בסופו של דבר, או מתוך חוסר התחשבות בהשפעות אשר תשפיע על האנושות. אולם אינני סבור שקיימת אפשרות כלשהי שהתעופה תשחק אי פעם תפקיד מכריע בשינוי אמצעי התחבורה והקשר... האדם אינו קלנית (אלבטרוס), כי אם דו-רגלי יבשתי".

כמובן שעוד ניבאו על התעופה והיום נבואות אלו נראות לנו מסתוריות בדיוקן, שכן אמצעי הטכנולוגיה לתעופה עוד לא היו בנמצא.

רבות הן ההתפתחויות שחווינו בעולם התעופה, והעולם הזה נעשה רק ענף יותר משנה לשנה.
במאמר זה דגמתי על קצה המזלג את חלקן, אך לכולן מן המשותף - כל התפתחות, וגם הגדולות ביותר מביניהן, התחילו באדם מסוים שהעז לחשוב קצת מעבר למה שכבר ידוע, שהעז לגרות את הדמיון.
והדמיון, הוא היכולת להמיר את המחר של העבר לשפע של ההווה.

תמונות

• Israeli-weapons.com
• Wikimedia Commons
  
• אלכס ז'יליצקי